ברבארה נ' מקור המתנות בע"מ

החלטה

בפניי בקשת רשות ערעור שהוגשה ביום 21.12.13 על החלטות כבוד רשם ההוצאה לפועל (מר מוהנד חלילה, להלן - כב' הרשם) מיום 7.11.13 ומיום 17.9.13.

בהחלטה מיום 17.9.13 נעתר כב' הרשם לבקשת החייבת להכריז עליה כחייבת מוגבלת באמצעים אך התנה זאת בתשלום ראשוני של 5,000 ₪ ובתשלום שוטף של 750 ₪ וזאת במסגרת החלטה מנומקת ומפורטת שסקרה את בקשת החייבת ואת הנתונים הכספיים שהוצגו על ידה.

בהחלטה מיום 7.11.13 דחה כב' הרשם בקשה לעיון מחדש שהגישה המבקשת על ההחלטה בהעדר נימוקים המצדיקים עיון מחדש.

החייבת מבקשת רשות לערער על שתי ההחלטות וזאת מבלי לעתור להארכת מועד ביחס לאיזו מהן.

החייבת טוענת באריכות בבקשתה כי הסכומים שנקבעו בהחלטת כב' הרשם מיום 17.9.13 אינם סבירים בשים לב למצבה האישי והכלכלי שהוצגו במסמכים שצורפו על ידה, וכי בהותרת ההחלטה על כנה יש כדי לפגוע בזכות משפחתה להתקיים קיום מינימאלי בכבוד ולהחטיא את עצם תכלית הליכי ההוצאה לפועל. עוד נטען כי כב' הרשם לא שקל את מכלול השיקולים המתבקשים והנדרשים בנסיבות העניין לרבות מצבה המשפחתי, הליכי פשיטת הרגל שהתנהלו בעניינה, התנהלותו של בעלה לשעבר וכיו"ב נסיבות אישיות שונות כאמור בבקשתה. טיעוני המבקשת הובאו אך בתמצית בשים לב לפירוט הניכר של בקשתה.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובהחלטות כב' הרשם - הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

להלן הנימוקים.

תקנה 119 (ה) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם – 1979 קובעת כי בקשת רשות ערעור תוגש תוך 20 ימים מיום הינתנה או המצאתה לידי בעל הדין המבקש לערער עליה.

מעיון בבקשה שבפני עולה כי למעשה החייבת מבקשת לערער על ההחלטה מיום 17.9.13 וזאת באמצעות בקשת רשות ערעור על החלטה בבקשה לעיון מחדש שהוגשה רק ביום 5.11.13 דהיינו לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה העיקרית.

בית המשפט העליון קבע ככלל:

"אם לא עמד החייב במועד הקבוע בתקנות להגשת בקשת רשות ערעור, אין לאפשר לו לעקוף את הסדרי הדין ולהביא להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור באופן מלאכותי ובאמצעות הגשת בקשה נוספת באותו העניין לרשם ".

(ר' רע"א 3435/08 זמיר מועלם נ' ישראפלורס בע"מ, פורסם בדינים עליון צ 628).

הדברים יפים למקרה שבפניי.

אין לאפשר לחייבת להביא להארכת המועד להגשת בקשת הערעור באופן מלאכותי על ידי הגשת בקשה נוספת באותו העניין לכב' הרשם כפי שעשתה. ככל שהיו לחייבת השגות על עצם ההחלטה מיום 17.9.13 היה עליה להגיש בקשת רשות ערעור במועד המתאים לכך ולא להביא להארכת המועדים באופן מלאכותי על ידי הגשת בקשה לעיון מחדש שאין בה ממש, ובצדק דחה כב' הרשם את בקשתה.

ממילא לא נתבקשה גם במסגרת זו הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על איזו מבין ההחלטות (בשים לב לכך שככל הנראה גם המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 7.11.13 כבר חלף) ועל כן די היה בכך כדי להביא לדחיית הבקשה שבפניי.

למעלה מן הצורך הרי שגם לגופו של עניין נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

עיון בהחלטתו המפורטת של כב' הרשם מיום 17.9.13 מעלה כי הנתונים האישיים והכספיים שהוצגו על ידי החייבת נבחנו במסגרת ההחלטה בקפדנות ובדקדקנות. בין היתר קבע כב' הרשם לעניין הוצאות הבית כי אלה לא גובו במסמכים מתאימים ועל כן לא הוכחו וכי לא ניתן הסבר מדוע בעלה של החייבת אינו ממצה את פוטנציאל השתכרותו.

עוד נתן כב' הרשם דעתו לחוב הכולל בתיקי ההוצאה לפועל הפתוחים כנגד החייבת העומד על כ – 120,000 ₪ ואת הכנסתה הפנויה. יחד עם זאת ציין לזכותה של החייבת את העובדה כי היא אינה יוצרת חובות חדשים בשנים האחרונות.

לאחר עיון בהחלטת כב' הרשם לא מצאתי כי נפל בה פגם המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור בשים לב לשיקולים שנדרשת ערכאת הערעור לשקול בהליך מסוג זה.